גודסוויי דוניו, חלוץ הפועל עכו ולשעבר שחקן מכבי חיפה והפועל חדרה, פותח את הלב ומדבר על הכל בראיון מיוחד ל-ONE, שם הוא מספר על הדרך הלא פשוטה שעבר, מהימים הירוקים בחיפה, דרך התקופה המורכבת בחדרה עד הראיון המתוקשר של נמרוד קוסטיקה שהשפיע על הקריירה עד הגעתו לעכו. לצד כל זה הוא מספר על הקשר המיוחד לישראל, על האהבה מהאוהדים וגם על מה שהכי מפריע לו בכדורגל המקומי: "יש כאן אהבה באוויר, אבל גם הרבה ציפיות".
מה לא עבד בהפועל חדרה בעונה שעברה?
”כשהגעתי לראשונה לחדרה ושיחקתי שם חצי עונה, הייתה לנו קבוצה טובה יותר. הכול זרם, הרגיש נכון. בעונה שאחריה זה כבר לא היה אותו דבר, לא היו לנו את אותם שחקנים, ולא כולם היו מרוצים מהדרך שבה הדברים התנהלו. הרגשנו שאין חיבור, שאין ביטחון, לא מצד השחקנים ולא מצד המאמן. לדעתי, זה היה אחד הדברים שהכי חסרו בעונה שעברה, אמונה וביטחון”.
היית מאוד מחובר לחיים סילבס איך קיבלת את הפיטורים שלו?
”אני לא חושב שהחלפת מאמן היא תמיד הפתרון. נכון, גם מאמנים טועים, אבל בעיניי הבעיה העיקרית הייתה אצלנו, השחקנים. היו הרבה מאמנים, אבל זה לא היה העניין המרכזי. האמת, הופתעתי מאוד כשהחליטו שחיים סילבס יעזוב. כשהגעתי בפעם הראשונה לחדרה, המועדון היה במצב לא פשוט, והוא הגיע בערך באותו זמן. הוא התקשר אליי, הראה אמון ורצון אמיתי לעבוד איתי, והביא אנרגיות חיוביות. בזכותו הצלחנו להישאר בליגה ולהישאר מאוחדים. לכן, כששמעתי שביקשו ממנו לעזוב, זה ממש הפתיע אותי. גם אחרים הופתעו. לא הייתה סיבה אמיתית – פשוט היו כמה משחקים קשים. הפסדנו רק פעם אחת, מול בית״ר, והכל פתאום נראה דרמטי מדי. אני חושב שהיום פשוט אין סבלנות, כולם רוצים תוצאות מיידיות”.
חיים סילבס (שחר גרוס)אתה חושב שלשיפוט היה חלק בזה?
“לפעמים באמת קשה להבין החלטות של שופטים, וזה מתסכל, אבל אני לא מאשים אותם. צריך לדעת לקחת אחריות. לא היינו מספיק טובים כדי להישאר בליגה, לא באמת היינו מחוברים. ניסינו, נלחמנו, אבל כל אחד היה קצת בעולם שלו, כל אחד חשב איך לשפר עצמו לא באמת חשבנו כקבוצה. העבודה הקבוצתית לא באמת הייתה שם גם כשניסינו ממש לגרום לזה לעבוד. אין באמת מישהו שאפשר להאשים”.
כמה התחברת להפועל חדרה בתקופה שלך שם?
”כשבאתי בפעם הראשונה להפועל חדרה, הגעתי אחרי תקופה באפולון לימסול שבקפריסין ופציעה קשה שהשאירה אותי מחוץ למגרשים כחצי שנה. בדיוק אז חיים סילבס התקשר אליי והציע שאגיע בהשאלה כדי לעזור לקבוצה. הוא הכיר אותי ממכבי חיפה, האמין בי וידע מה אני מסוגל לתת. הוא גם אמר שזו תהיה הזדמנות בשבילי לחזור לעצמי אחרי התקופה הקשה, וזה באמת דיבר אליי. החלטתי לבוא ונתתי הכל, גם כדי להוכיח את עצמי וגם מתוך הכרת תודה על ההזדמנות”.
“במשחק הראשון אחרי הפציעה שיחקתי כמעט 90 דקות, וזה הפתיע אפילו אותי. בחרתי בחדרה גם כי היה לי קשה למצוא קבוצה שתיקח אותי אחרי חצי שנה בחוץ, והם נתנו לי צ’אנס אמיתי. זה היה משמעותי מאוד מבחינתי. הרגשתי שאני חייב להחזיר להם טובה, להראות הערכה. זו הסיבה העיקרית שבגללה החלטתי להישאר גם בעונה שאחריה, למרות שהיו לי הצעות מקבוצות טובות יותר. הסיבה השנייה הייתה הבטחה של הבעלים יקיר שוורץ. עוד לפני שהעונה הקודמת נגמרה הוא דיבר איתי, עם ממאדו ועם ג’יימס אדניי, ואמר שהוא רוצה שנישאר לעונה הבאה”.
יקיר שוורץ (שחר גרוס)“הוא הבטיח שיבנו קבוצה חזקה יותר, עם שחקנים איכותיים, והמטרה תהיה להגיע לפלייאוף העליון. זה נתן לי מוטיבציה להישאר. אבל במהלך העונה התאכזבתי. ראיתי את הסגל החדש ולא הרגשתי שיש סביבי את השחקנים שיכולים לעזור לי להבקיע. אני רגיל לשים גול כמעט כל משחק שני או שלישי, אבל הפעם זה לא קרה. לא קיבלתי את הכדורים הנכונים, לא הייתה מסירה אחרונה, והסגנון שלנו היה מאוד הגנתי. רוב הזמן היינו עסוקים בלשמור מאחור, וכשהגענו להתקפה, זה היה שניים או שלושה שחקנים מול שישה מגנים. זה כמעט בלתי אפשרי להבקיע ככה. נתתי הכל, אבל ברגע שחיים עזב והתחילו לבוא מאמנים חדשים, הכול התערער. כל אחד מביא גישה אחרת, פילוסופיה אחרת, וזה שובר את היציבות. אני באמת חושב שהיו צריכים לתת לחיים סילבס עוד זמן, בשבילי, בשביל הקבוצה, בשביל הרצף והאמון”.
המאמן נמרוד קוסטיקה טען בעונה שעברה שהייתה ירידה ביכולת שלך בגלל בילויים. כמה מזה נכון?
”את יודעת, ככה זה, אלה החיים. כל אחד בוחר את הדרך שלו ואת איך שהוא רוצה לחיות. כששיחקתי במכבי חיפה, הייתי יוצא רק כשזה היה אפשרי, לא כל יום, רק כשיש לי חופש או פגרה. אני לבד בארץ, בלי משפחה, בלי חברה או אישה, אז לפעמים אני יוצא קצת ליהנות. אבל אף פעם לא לפני אימון, לא אחרי אימון, ולא כשיש אימון למחרת. פעם אחת, יודע איך הדברים עובדים בישראל, כששחקן יוצא, אנשים מצלמים ומחפשים כותרות”.
"אנשים מחפשים כותרות". גודסוויי דוניו (חג'אג' רחאל)“זה קרה לי גם בחיפה: בזמן פגרה יצאתי לבלות, ומישהו צילם אותי. הוא לא פרסם את זה מיד, אלא חיכה כמה ימים, עד לפני משחק, ואז שלח את הסרטון כדי ליצור בעיה. כשבאתי לאימון, ברק בכר שאל אותי על זה. הסברתי לו שלא יצאתי באותו יום, אלא בזמן הפגרה. אני לא טיפש, אני יודע את העבודה שלי. ולגבי קוסטיקה – אני כמעט לא ראיתי שהשחקנים נתנו לו את הכבוד שמגיע לו. כשחיים אימן, כולם כיבדו אותו, אבל כלפי קוסטיקה זה לא היה אותו דבר. אם להיות כן, אני לא ראיתי בו מאמן אמיתי”.
“הוא היה יותר כמו מספר סיפורים – מדבר הרבה, אבל בלי הנהגה אמיתית. זו דעתי. ובנוגע למה שנאמר עליי, כשאני יוצא בחדרה, קל מאוד לאנשים להגיד “דוניו יוצא”, כאילו זה משהו רע. אבל אני לא מחשיב את קוסטיקה לגבר אמיתי. אני גם לא יודע אם הוא בעצמו החליט לעשות את הראיון ההוא או שמישהו מהנהלת חדרה ביקש ממנו. אבל אם מישהו ביקש והוא באמת עשה את זה – אז בעיניי הוא לא גבר. כשאתה נכשל, אתה צריך לדעת להודות בזה ולקחת אחריות, לא לנסות להאשים אחרים”.
"בעיני הוא לא גבר אמיתי". נמרוד קוסטיקה (חג'אג' רחאל)האם בקבוצה דיברו איתך על זה? איך הגבת כשהנושא עלה?
”חבר שלי שלח לי את הסרטון ואמרתי לעצמי – מה זה אמור להיות? הוא סיפר לי שהמאמן דיבר עליי שטויות, אמר שאני יוצא כל הזמן, מבלה, ושבאתי לפה לא כדי לשחק כדורגל. הייתי אז בגאנה, וכשראיתי את זה ממש כעסתי. שלחתי את הסרטון למנשה, כי הוא הקפטן ואני מאוד מכבד אותו, הוא בן אדם שאני רואה בו דמות לחיקוי. כתבתי לו ושלחתי לו את הסרטון, ושאלתי אותו למה קוסטיקה עשה דבר כזה. האם הוא מנסה להרוס לי את הקריירה? מה הוא בכלל רצה להשיג? מנשה היה ממש מופתע כשראה את זה ואמר שזה מאוד טיפשי. הוא לא יכול לעשות דבר כזה – גם אם מה שהוא אומר נכון, אתה לא יוצא לתקשורת עם זה, זה לא גורם לך להיראות טוב”.
“כמאמן, אם קורה משהו בחדר ההלבשה, אתה לא מוציא את זה החוצה. אתה חלק מקבוצה, ואם יש בעיה – פותרים אותה בפנים. גם אם זה נכון, אתה לא מדבר על זה כי חייב להיות אמון בין המאמן לשחקנים שלו. מאמן צריך לסמוך על השחקנים שלו. אתה לא מנסה לפגוע במישהו דרך התקשורת. זה היה יכול להיות גם הפוך – שגם אני הייתי יוצא ומדבר עליו, אבל זה לא יפה. מבחינתי, אני בכלל לא רואה בו גבר. אני רואה בו כישלון. לכן הוא לעולם לא יוכל לאמן שום קבוצה, כי הוא בכלל לא מאמן אמיתי”.
"כישלון, בכלל לא מאמן אמיתי". נמרוד קוסטיקה (ראובן שוורץ)“אני לא רואה את קוסטיקה כמאמן, הוא פשוט אחד שמנסה להאשים את כולם סביבו. כששיחקתי אצל ברק וסילבס ראיתי איך מאמנים אמיתיים מתנהגים – הם מדברים עם השחקנים, מסבירים את האימונים, מדברים על פתרונות לפני משחק. יש להם צוות עוזרים, יש קפטן שאפשר לדבר איתו. גם חיים וגם ברק עובדים בצורה מסודרת, עם צוות, עם משמעת. כשמדברים על המגרש – אף שחקן לא מדבר, כולם שקטים ומקשיבים לתוכנית המשחק. אבל אצל קוסטיקה זה ההיפך – כשהוא מדבר, השחקנים מדברים תוך כדי. אף אחד לא מקשיב לו באמת. אפילו כשהוא מסביר משהו, יש שחקנים שמתקנים אותו ואומרים לו “לא, זה לא עובד ככה”. לפעמים זה מגיע ממש לוויכוחים באמצע האימון. כששיחקתי תחת מאמנים אחרים זה לא קרה – אף שחקן לא היה מתווכח איתם. זה מה שאני רואה – כי אצלו אין כבוד, אין הקשבה, ואין תחושת הנהגה אמיתית”.
“כשהוא מדבר – השחקנים מדברים תוך כדי, לא מקשיבים, אפילו מתווכחים איתו על המגרש. זה מגיע עד לריבים באמצע אימון. זה משהו שלא קורה אצל מאמנים רציניים. הסיבה פשוטה, אצל מאמנים כמו ברק או חיים, יש כבוד. אף שחקן לא יזלזל בהם. זה נובע מהדרך שבה הם מתנהלים, מהנוכחות שלהם. כולם נותנים להם כבוד, כי רואים בהם מאמנים אמיתיים, מנהיגים, דמויות לחיקוי, אנשים שמעוררים השראה. אבל עם קוסטיקה – זה ההיפך. אני בעצמי הופתעתי בכלל שהוא היה המאמן שלנו, והייתי בשוק כשראיתי שהוא הלך ונתן את הראיון הזה. התאכזבתי ממנו מאוד. שלחתי לו הודעה אחרי שראיתי את זה – כתבתי לו בוואטסאפ ושאלתי אותו למה הוא עשה את זה. למה הוא בחר לדבר ככה? אם הייתה בו טיפת גבריות, הוא היה מדבר איתי ישירות, פנים אל פנים, ולא יוצא לתקשורת”.
גודסוויי דוניו (עמרי שטיין)“שלחתי לו הודעה אחרי שראיתי את הראיון ושאלתי אותו למה הוא עשה את זה. עד היום הוא בכלל לא ענה לי. לא היה לו אומץ. אם הוא באמת חושב שהוא אמר את האמת – הוא היה עונה לי. אם הוא היה גבר אמיתי, הוא היה כותב לי: “כן, זה מה שאמרתי, וזה מה שאני חושב”, אבל הוא אפילו את זה לא עשה. אני לא רציתי לדבר עליו רעה, באמת שלא. לא רציתי לומר עליו מילים קשות, אבל התאכזבתי ממנו מאוד. לא הייתי צריך תשובה ממנו – כבר הבנתי הכל. מבחינתי, הוא יודע שאין לו סיכוי יותר לאמן. כשהוא אימן אותנו בחדרה, שיחקנו גרוע, באמת גרוע. אני מצטער להגיד את זה, אבל זאת האמת. אף קבוצה לא תחתים אותו היום, אין לו סיכוי”.
“אני גם חושב שהוא ניסה לפגוע בי. אבל עם הזמן חשבתי על זה, והבנתי – הכל קורה מסיבה, ככה זה בחיים, לא כולם יאהבו אותך. תמיד יש אנשים שרוצים את ההצלחה שלך, ויש כאלה שרוצים לראות אותך נופל. ככה זה, זה חלק מהחיים. אז הוא הלך ואמר לכולם שאני לא נותן מאה אחוז באימונים. זה לא נכון. תמיד עבדתי קשה, הגעתי לאימונים גם כשהברך כאבה לי, גם כשהייתי פצוע. שמתי תחבושת, התאמצתי, עשיתי הכול כדי להמשיך להתאמן. למרות שבסוף הוציאו אותי מהסגל, בחמישה המשחקים האחרונים בכלל לא נתנו לי לשחק. אבל אני מעולם לא הברזתי מאימון, לא פספסתי אפילו פעם אחת”.
"מעולם לא הברזתי מאימון". גודסוויי דוניו מאוכזב (אורן בן חקון)“הוא אמר שאני בא לאימון ומתלונן שאני חולה, זה גם לא נכון. אני זוכר בדיוק את המשחק נגד באר שבע, כשהפסדנו בנתניה. הייתי חולה עם צמרמורות וחום גבוה שלושה ימים לפני המשחק, ועדיין באתי להתאמן היה חום בלתי נסבל בחוץ ולבשתי בגדי חורף באתי לאימון כי רציתי לשחק ולעזור לקבוצה. גם במשחק עצמו שיחקתי כאילו הכל בסדר, לא רציתי שאף אחד יחשוב שאני מחפש תירוצים. אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל יש שחקנים בקבוצה שאם הם לא משחקים, הם פשוט מתקשרים למחרת ואומרים שהם חולים. וזה בסדר, אף אחד לא אומר להם כלום. אבל כשאני או שחקנים זרים אחרים אומרים שאנחנו לא מרגישים טוב, מיד מסתכלים עלינו אחרת. זה לא אותו יחס”.
“כששחקן ישראלי אומר שהוא חולה – זה מתקבל. אבל כשדוניו או ג’יימס אומרים שהם לא מרגישים טוב, ישר חושבים שזה תירוץ. זה מתסכל. ואז אמרתי לעצמי – זה כי אנחנו לא ישראלים, אנחנו זרים. וזה בדיוק מה שאני לא אוהב. תמיד מתייחסים אלינו כאילו אנחנו באנו רק בשביל הכסף. זה פשוט מטורף. אני מצטער להגיד את זה, אבל זה לא קורה רק בישראל – זה קורה בכל מקום, גם באירופה. אנשים חושבים ששחקנים שחורים לא באמת נפצעים. כאילו אנחנו עשויים מברזל. זה מה שהם חושבים”.
"תמיד מתייחסים אלינו כאילו באנו בשביל הכסף, זה מטורף". גודסוויי דוניו (חג'אג' רחאל)“אז כשקוסטה בא ואומר שלא נתתי מאה אחוז באימונים – זה פשוט לא נכון. אני התאמנתי עם ברך אחת. אם את לא מאמינה לי, תדברי עם סילבס, גם הוא יודע. במשחק הראשון שלנו נגד באר שבע, בטרנר, נפצעתי בברך, ושיחקתי את כל המשחק ככה, רץ עם רגל אחת. אחרי זה היו לנו שלושה או ארבעה ימים בלבד עד המשחק הבא. הייתי בכאבים מטורפים, לקחתי כדורים כדי שאוכל לשחק, וחיים אמר לי שאהיה בסדר. התאמן איתי, אמר לי פשוט להמשיך. אז המשכתי, על אף הכול, רק כי רציתי לתת מעצמי לקבוצה. שיחקתי עם תחבושת על הברך, למרות הכאב, כי באמת רציתי את הכי טוב בשביל כולם. אבל כשאני רואה שמאכזבים אותי, כשאני נותן את כל מה שיש לי ואף אחד לא מעריך, זה שובר אותי. אני בן אדם, גם לי יש רגשות. כשאתה נותן מאה אחוז ואף אחד לא רואה את זה, ברור שאתה נשבר”.
איך היה לשחק לצד אדם כמו מנשה זלקה שיצא להקריב את חייו במלחמה? מה חשבת על הקללות שקיבל מצד אוהדי סכנין ?
”מנשה הוא דמות לחיקוי לשחקנים צעירים. למרות שאני כבר בן 31, אני עדיין מסתכל עליו בהערכה. הגישה שלו, ההתנהלות שלו, הכול בו משדר מנהיגות אמיתית. בשבילי הוא מישהו שהולכים אחריו. תחשבי על זה, הוא משרת בצבא, יצא להגן על המדינה, וזה בעיניי מעשה של גיבור. יש לו קריירה מוצלחת כשחקן כדורגל, אבל הוא בחר להקריב את חייו למען אחרים, וזה משהו שלא רואים כל יום. כששמעתי את אוהדי בני סכנין מקללים אותו ושורקים לו בוז, לא הבנתי את זה. כל אחד רואה את הדברים מנקודת המבט שלו, אולי זה קשור לפוליטיקה או לשירות שלו בצבא, אני לא באמת יודע, אבל בעיניי מנשה עשה את הדבר הנכון. הוא צריך להמשיך בדרך שלו ולעשות טוב, כי הוא אדם מדהים, וזה מה שבאמת חשוב”.
מנשה זלקה (רועי כפיר)“אי אפשר לצפות שכולם יאהבו אותך, ככה זה בחיים. גם אם תהיה מלאך, תמיד יהיו כאלה שלא יאהבו אותך. תראי, אפילו אלוהים, לא כולם מאמינים בו, למרות שהוא ברא את העולם. אז ברור שגם בני אדם לא יכולים לצפות לאהבה מכולם. כולנו חיים באותה מדינה וצריכים להרגיש שייכים ולהגן עליה. מנשה ראוי להערכה, לא לבוז. הוא צריך לקבל כבוד, כי אם הוא וחיילים אחרים לא היו נלחמים, מי היה מגן על כולנו? אנשים לא מבינים את זה, אבל אם לא היו כאלה שמוכנים לסכן את עצמם, כולנו היינו בסכנה. במקום לשרוק בוז, הם צריכים להגיד תודה. כששמעתי את אוהדי סכנין מקללים אותו זה כאב לי, כי הוא עשה משהו אמיץ וגדול”.
האם אחרי ירידת הליגה עם חדרה קיבלת הצעות מקבוצות או שמה שנאמר עליך הקשה בלמצוא קבוצה חדשה?
”הייתי בחופשה הרבה זמן, והיו לי הצעות, למשל מאסיה, אבל לא הרגשתי שזה מתאים לי. זה פשוט לא אני, לא הרגשתי שאוכל באמת להתחבר לשם. האמת, רציתי לחזור לישראל, אבל אני יודע שכל קבוצה שמדברת איתי מתייחסת למה שקוסטיקה אמר בראיון, שהוא טען שאני יוצא וחוגג כל הזמן. זה פגע בי, הוא הרס לי את השם. אף קבוצה לא רוצה אותך כשהן שומעות דברים כאלה עוד לפני שהכירו אותך באמת”.
"מה שקוסטיקה אמר הרס לי את השם". דוניו מאוכזב (שחר גרוס)“זה כאב לי, אבל אני מאמין שככה זה בחיים, כנראה שזה היה צריך לקרות. אני לא מאשים את הקבוצות שלא רצו אותי, אבל אני כן חושב שאם באמת היו רוצות אותי, הן היו שומעות גם את הצד שלי. אם לא הייתה לי את הבעיה ההיא במכבי חיפה, הן היו מבינות שמשהו כאן לא תקין. אני מרגיש מתוסכל ומאוכזב מאוד שאני לא משחק בליגה הראשונה, כי אני יודע שזה המקום שלי. אני יודע ב־100 אחוז שאף קבוצה לא לקחה אותי בגלל מה שקוסטיקה אמר עליי. היו כמה קבוצות שהתעניינו, אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל היו דיבורים. אפילו חבר שלי דיבר עם הקבוצה שלו, הם רצו אותי, אבל הם אמרו: “לא, דוניו מבלה יותר מדי”. הוא הרס לי את השם עם הראיון הזה”.
“זה מצחיק, את יודעת, כשמישהו באמת שונא אותך ורוצה לפגוע בך, הוא יכול לעשות כל דבר. ובאותו ראיון הוא דיבר על תאונה, הייתי עם שחקנים אחרים מהפועל חדרה, והוא בכלל לא הזכיר את השמות שלהם, רק אותי. למה? למה רק אני? זה לא הגיוני בכלל. הוא לא גבר אמיתי. אין לו ביצים. אני מרחם עליו, באמת, ואני מאחל לו רק טוב בחיים. אני מאמין בקארמה. אם אתה מנסה לפגוע במישהו, אז זה יבוא אליך בחזרה”.
"אין לקוסטיקה ביצים, מרחם עליו". דוניו (ראובן שוורץ)אתה חושב שמכבי חיפה יכולה לקחת אליפות העונה? יצא לך לראות משחקים שלה? מה אתה חושב על החלוצים שהחתימה?
“אני חושב שמכבי חיפה תמיד הייתה קבוצה טובה. אפילו בעונה שעברה, כששיחקתי בחדרה, הם היו חזקים מאוד, וגם השנה ראיתי משחק שלהם נגד מכבי תל אביב והם נראו מצוין. במיוחד השחקן עם השיער הארוך, עם הראסטות, הוא שחקן ממש טוב. גם יובאנוביץ’ שהיה במכבי תל אביב שחקן מצוין, ראיתי אותו באותו משחק והוא היה נהדר. בעיניי למכבי חיפה עדיין יש קבוצה איכותית מאוד, אבל זה לא רק עניין של שחקנים, זה עניין של קבוצה, של חיבור ועבודה משותפת. כשיש שיתוף פעולה אמיתי, באים גם הניצחונות. ממה שראיתי במשחק ההוא נגד מכבי תל אביב, יש להם סיכוי אמיתי לקחת אליפות”.
ספר לי איך היה להתאמן תחת ברק בכר.
”ברק הוא לא טיפוס שמדבר הרבה. לרוב הוא שקט, שומר על עצמו, ורק אם משהו לא נראה לו או אם הוא לא מרוצה מהביצועים שלך – הוא יקרא לך למשרד וינסה להבין מה קורה. הוא לא מהמאמנים שפותחים בשיחות סתם. אם אתה לא מכיר אותו, אתה יכול לחשוב שהוא קר או קצת גס רוח, אבל זה לא נכון – הוא פשוט מאוד רציני, ממוקד, לא מחייך או צוחק הרבה, ופשוט לא מרבה לדבר. הוא טיפוס שקט, מקצועי מאוד, שמתייחס לכדורגל ולחיים באותה רצינות. אני זוכר משחק בקונפרנס ליג, כשכבשתי נגד סלביה פראג את השער היחיד במשחק ורצתי לחגוג עם גיא צרפתי. אחרי זה אמא שלי ואחותי הקטנה ראו את הסרטון ושאלו אותי למה המאמן שלי לא שמח. הן אמרו שמעולם לא ראו אותו מחייך או חוגג, גם כשמבקיעים שער. וזה באמת ברק – לא טיפוס של רגשות חיצוניים, תמיד רגוע, שקט ורציני”.
גודסוויי דוניו וברק בכר (עמרי שטיין)“כששאלו אותי למה הוא כזה, עניתי שזה פשוט מי שהוא. אפילו כשהגעתי למכבי חיפה בפעם הראשונה ונכנסתי למשרד שלו, הוא אמר לי “ברוך הבא” בלי חיוך בכלל, וזה הפתיע אותי. גם אחרי ניצחון הפנים שלו כמעט לא משתנות, תמיד אותו מבט רגוע ורציני, כאילו הכל בשליטה. באירופה הייתי רגיל שמאמנים מדברים עם שחקנים אחרי משחקים, נותנים הערות ומשוב. עם ברק זה אחרת – קשה לגשת אליו, קצת מלחיץ אפילו, כי הוא אדם מופנם שלא משתף הרבה. אבל עם הזמן למדתי להעריך את זה. הבנתי שזה לא ריחוק אלא ריכוז. הוא כל כולו בתוך המשחק, ודווקא בלי הרבה מילים הוא יודע להעביר את המסר שלו. למרות השקט שלו, למדתי ממנו הרבה, ובאמת נהניתי מהתקופה שלי איתו”.
נשמע שאתה עדיין מאוד מחובר למכבי חיפה ושהיא חלק בלתי נפרד ממך.
”מאוד, כאב לי לעזוב את מכבי חיפה. לא הרגשתי טוב עם זה בכלל. הייתי מאוד עצוב, כי הרגשתי שייכות למועדון, לשחקנים ולאוהדים גם אחרי שעזבתי. חלק מהאוהדים שולחים לי עד היום, שלחו לי הודעות כשחתמתי בעכו”.
למה באמת בחרת להגיע דווקא להפועל עכו?
”אני מאוד אוהב את ישראל. מהרגע שהגעתי למכבי חיפה הרגשתי שמקבלים אותי באהבה, והאוהדים גרמו לי להרגיש ממש בבית. גם אחרי שעזבתי, נשאר בי חיבור למדינה הזאת ורציתי לחזור. בעונה האחרונה, אחרי התקופה בחדרה, רציתי מאוד לשוב לישראל, אבל בגלל הראיון ההוא עם קוסטיקה חלק מהקבוצות לא רצו לקחת אותי. היו הצעות מקבוצות בליגה השנייה כמו עפולה ונוף הגליל, אבל סירבתי, לא רציתי. גם בני יהודה רצו אותי בהתחלה ואז שינו את דעתם בגלל אותו ראיון. בעכו כן דיברו איתי על מה שנאמר שם, אבל נתנו לי הזדמנות להסביר. סיפרתי להם את האמת – שאין לי כאן משפחה, לא חברה ולא אישה, וברגעים שאני לבד ביום חופשי אני פשוט מחפש מה לעשות כדי להרגיש טוב. אני אדם שאוהב לזוז, לעשות דברים, לא לשבת סתם. כשאני לבד בדירה אני חושב יותר מדי, וזה מלחיץ אותי, אז אני מעדיף להיות פעיל ולעשות משהו. זאת הסיבה שבחרתי להגיע לעכו, הם האמינו בי ונתנו לי את ההזדמנות. הם דיברו איתי בכנות על המטרות שלהם, ואחת מהן היא לעלות לליגת העל. אני מאמין שאנחנו יכולים לעשות את זה”.
"בעכו נתנו לי הזדמנות להסביר". שמוליק אמירה המנכ״ל, גודסווי דוניו והבעלים צחי נקש (באדיבות עכו)מה אמרו לך כשהחלטת להגיע לעכו?
”הרבה אנשים אמרו לי – למה הלכת לעכו אחרי ששיחקת במכבי חיפה? הם הופתעו מהבחירה שלי, כי הם יודעים מה האיכויות שלי ומה הפרופיל שלי. אבל אני לא רואה בזה שום דבר רע. לפעמים בחיים צריך לדעת לקחת צעד אחד אחורה כדי להתקדם קדימה, וזה בדיוק מה שעשיתי. כשבאתי לעכו, ראיתי קבוצה טובה, שחקנים איכותיים, מנוסים, עם גישה נכונה. ראיתי את זה גם במשחקים וגם באימונים. אני באמת מאמין שיש לנו קבוצה עם איכויות, ואם נישאר מאוחדים ונעבוד קשה כצוות, יש לנו סיכוי אמיתי לשחק בליגת העל בעונה הבאה”.
מה דעתך על הפיטורים של ירון הוכנבוים?
”האמת הופתעתי, הגעתי לאימון בבוקר וגיליתי שהם פיטרו אותו. הרגשתי קצת רע בשבילו. אבל אני חושב שזו החלטה של המועדון, ואף אחד באמת לא יכול לערער עליה. כל מה שאני יכול לומר זה שאני מאחל לו בהצלחה בהמשך. אני באמת מחבב אותו, אהבתי אותו מהרגע שהגעתי. הוא היה טוב אליי, ואני מעריך אותו. כל מה שאני יכול לומר זה שאני מאחל לו את כל הטוב שבעולם”.
"מרגיש רע בשבילו". הוכנבוים (שחר גרוס)מה המטרות שלך עם הפועל עכו העונה? ברמה האישית והקבוצתית.
”אני חושב שכולנו בקבוצה עם אותה גישה מנטלית. כולנו רוצים להגיע לליגת העל, אנחנו משחקים בליגה הלאומית, אבל מסתכלים על משחקי ליגת העל ורוצים להוכיח שאנחנו שייכים לשם. יש הרבה שחקנים בליגה הלאומית שיש להם איכות לא פחותה משחקנים בליגת העל. ראיתי גם כאן בעכו שחקנים שיכולים לשחק בקלות בליגת העל. המטרה של כולם בקבוצה היא לעלות ליגה, כולנו עם אותו רצון ואותו רוח לחימה. גם המטרה האישית שלי היא לעזור לקבוצה לעלות לליגת העל בעונה הבאה, וגם לעבוד קשה כדי לחזור לעצמי ולרמה שאני יודע שאני יכול להגיע אליה”.
כמה גולים אתה שווה בליגה הלאומית?
”אם להיות אמיתי, אני לא ממש יודע איך לענות על זה. אני פשוט מאחל לעצמי להבקיע כמה שיותר שערים. בכל מקום שבו שיחקתי, אף פעם לא קבעתי לעצמי מספר מסוים של שערים שאני רוצה להגיע אליו. אני יותר שחקן קבוצתי – חשוב לי שהקבוצה תצליח, לא רק שאני אבקיע. זה לא רק שערים, שערים, שערים. רק בישראל יש כל כך הרבה לחץ על חלוצים – כשאתה לא מבקיע, ישר חושבים שאתה לא שחקן טוב. באירופה מסתכלים אחרת: אם החלוץ משחק טוב, עוזר לקבוצה לנצח, גם בלי להבקיע – יודעים להעריך את זה. כאן, אם אתה חלוץ, אתה חייב להבקיע בכל משחק. וזה באמת חלק מהתפקיד, ואני מבין את זה, אבל אני רואה את עצמי כשחקן קבוצתי”.
"רואה בעצמי שחקן קבוצתי". דוניו חוגג (ראובן שוורץ)“אם אני לא מבקיע אבל מוסר בישול או תורם לניצחון – זה חשוב לי באותה מידה. אני תמיד מסתכל קודם על איך שיחקתי, לא רק אם הבקעתי. אם הבקעתי – זה בונוס. אבל פה זה מרגיש שאם אתה מבקיע, אתה נחשב לשחקן טוב; אם לא – אז לא. זה לא גורם לי להרגיש טוב. באקדמיה שבה גדלתי, Right to Dream, לימדו אותנו משהו אחר. שם יש שחקנים מכל העולם, ומה שהכי חשוב זה לשחק טוב, לא רק לנצח או להבקיע. אני זוכר משחקים שניצחנו 6:0 או 4:0, והמאמנים לא היו מרוצים כי לא שיחקנו טוב. מצד שני, אם הפסדנו 1:0 אבל שיחקנו כדורגל מדהים, הם היו גאים בנו. זה היה הגישה שלהם, כי באקדמיה שיחקנו בעיקר משחקי ידידות, לא ליגה תחרותית, ולכן המחשבה הייתה אחרת”.
“בסופו של דבר, בעיניי אם אתה משחק טוב ועוזר לקבוצה לנצח, זה הדבר הכי חשוב. אם אני אשחק בעכו ואכבוש רק שלושה שערים כל העונה אבל נעלה ליגה – זה ישמח אותי הרבה יותר מאשר אם הייתי כובש 20 שערים והקבוצה לא מצליחה. זו ההצלחה האמיתית בשבילי, הצלחת הקבוצה לפני הכל. ברור שאם אני אכבוש 20 שערים זה טוב בשבילי, אולי זה יעזור לי לעבור לקבוצה בליגת העל או אפילו מחוץ לישראל, וזה הישג אישי יפה, אבל ההישג הקבוצתי תמיד קודם. כשלקבוצה הולך טוב, גם אתה כשחקן נראה טוב, ולכן זה מה שהכי חשוב מבחינתי”.
הקבוצתיות חשובה. דוניו חוגג (אורן בן חקון)באיזו תחושה עזבת את ישראל, ומה גרם לך לחזור?
”האמת שהייתי עצוב יותר כשעזבתי את מכבי חיפה בפעם הראשונה. הרגשתי מאוכזב, כי רציתי להישאר בליגה עם חדרה ולהראות יכולת טובה. כולנו יודעים שחדרה היא קבוצה של אמצע טבלה כשהיא בליגת העל, אבל אז גיליתי שהם הוציאו אותי מהקבוצה, כשעזבתי הייתי ממש בדאון, אפילו אמרתי לחברים שלי שאני רוצה לחזור. אחרי הירידה עם חדרה הבנתי שיהיה לי קשה לחזור לישראל, כי לא הבקעתי את מספר השערים שציפו ממני. אחרי הראיון ההוא של קוסטיקה, החברים שלי סיפרו לי שראו בתגובות שאנשים כתבו איך בכלל אפשר לצפות שאבקיע כשמביא שחקנים רק להגן ואף אחד לא מוסר לי כדור”.
“כששיחקתי במכבי חיפה היו לי שחקנים שיצרו לי מצבים, אז ברור שקל יותר להבקיע. כשראיתי את התגובות האלה זה שימח אותי, הרגשתי שיש אנשים שמבינים איך הכדורגל באמת עובד. זה גם החזיר לי קצת ביטחון ורצון לחזור לישראל, עד שהתחילו להאמין למה שקוסטיקה אמר, בלי לשמוע את הצד שלי. אני חושב שאם הקבוצות שלא רצו לקחת אותי באמת היו רוצות, הן היו בודקות מה קרה באמת ושומעות גם את הצד שלי. אבל את יודעת איך זה, קוסטיקה מאמן, וברור שאנשים נוטים להאמין למאמן. מה שהם לא מבינים זה שלכל מאמן יש את האנשים שהוא אוהב, ולפעמים הם לא באמת גברים אמיתיים, את יודעת למה אני מתכוון”.
"בחיפה היו מי שיצרו עבורי מצבים". גודסוויי דוניו (רדאד ג'בארה)איך חווית את המלחמה בזמן שהיית בישראל, איך המשפחה שלך הגיבה? לא חששת לחזור?
“האמת, הפעם הראשונה שבה באמת הרגשתי קצת פחד הייתה כשהגעתי למכבי חיפה. זו הייתה גם הפעם הראשונה שלי בישראל, ובדיוק אז הייתה תקופה לא פשוטה. אבל עלי מוחמד הרגיע אותי, אמר שאין לי ממה לדאוג ושבסוף הכל יהיה בסדר. אחרי השביעי באוקטובר לא הייתי בארץ, הייתי בקפריסין, וראיתי את כל הסרטונים. זה היה מפחיד מאוד. אחר כך חיים סילבס התקשר אליי וביקש שאחזור לחדרה, וכיוון שכבר גרתי כאן בעבר וידעתי כמה בטוח פה, החלטתי לחזור. כששמעתי על האנשים שנחטפו ונרצחו זה היה קשה לעיכול. לא הצלחתי להבין איך אפשר לרצוח או לחטוף ילדים, זה פשוט בלתי נתפס. מצד שני, לראות שחלק מהחטופים שחזרו הביתה, זה היה רגע מאוד מרגש”.
“זה נותן תחושה כפולה – מצד אחד שמחה גדולה, ומצד שני עצב כבד על אלה שלא חזרו. זו הרגשה מעורבת של שמחה וכאב בו זמנית. המשפחה שלי, במיוחד אמא שלי, לא באמת מבינה איך זה לחיות כאן בתקופה כזו. גם כששיחקתי בחדרה, היא הייתה מתקשרת אליי חמש עד עשר פעמים ביום מרוב דאגה, וגם אחותי הקטנה פחדה מאוד. הייתי צריך להסביר להן כל הזמן כמה כאן בטוח, שיש מקלטים וחדרים מוגנים ושדואגים לכולם. אמרתי להן שהכול בסדר, ואם לא הייתי מרגיע אותן ככה – אמא שלי בחיים לא הייתה מסכימה שאחזור לישראל. אבל אני כבר חוויתי את זה, אני מכיר את המקום, ולכן לא פחדתי בכלל”.
התרגש מחזרת החטופים. דוניו (רועי כפיר)מה אתה אוהב בישראל?
“אני אוהב את מזג האוויר כאן, הוא די דומה לזה שבגאנה, רק שבחורף קצת יותר קר. אני גם מאוד אוהב את האוכל, ואנשים כאן נחמדים מאוד, באמת, רוב הישראלים אנשים טובים. גם בגאנה יש הרבה ישראלים, עם עסקים ודברים כאלה, אז אני מרגיש חיבור טבעי. אני מרגיש טוב בישראל, במיוחד בגלל הקשר שהיה לי עם מכבי חיפה, האוהדים, כולם היו נחמדים אליי והראו לי אהבה אמיתית. אפילו השכנים שלי מביאים לי אוכל בחגים. הכל כאן מלא אהבה, וזה משהו שאני באמת מעריך. אני אוהב כשאנשים מעריכים אחד את השני ומראים אהבה, בעיניי זה הדבר הכי חשוב בעולם. הלוואי שכולם היו כאלה, בלי שליליות ועם יותר אהבה בעולם”.
“קיבלתי המון אהבה מאנשים פה, גם אחרי שכבר לא שיחקתי במכבי חיפה. אנשים ברחוב עדיין ניגשים אליי, מדברים אליי יפה, מחייכים, וזה גורם לי להרגיש טוב. גם שחקנים צעירים אומרים לי שאני מודל לחיקוי בשבילם. אפילו בעכו יש שחקן צעיר שמשחק איתי עכשיו, שסיפר לי שפעם, כשהייתי במכבי חיפה, הוא היה ילד בקבוצת הנוער והביאו אותו להתאמן איתנו. אמרתי לו “באמת? אני לא זוכר אותך”, והוא צחק ואמר “ברור שלא”. אחר כך הוא סיפר לי כמה השראה קיבל ממני ואיך למד ממני הרבה, וזה ריגש אותי מאוד. כשמישהו אומר לך דבר כזה, אתה מבין שעדיין יש אנשים טובים שמעריכים את מה שאתה עושה, גם כשאתה כבר לא שם. בישראל יש הרבה אנשים טובים, באמת”.
"קיבלתי המון אהבה בישראל". דוניו מול מוחמד הינדי (ראובן שוורץ)“רוב הישראלים מאוד נחמדים ומראים אהבה לאחרים, וזו הסיבה שאני אוהב את ישראל, בגלל האהבה. יש כאן אהבה באוויר. מצד שני, האוהדים גם מאוד אמוציונליים, כשהקבוצה מפסידה, הם לוקחים את זה קשה. כשבאתי למכבי חיפה, המשחק הראשון שלי היה נגד הפועל חיפה. הפסדנו, ואחרי המשחק העליתי פוסט באינסטגרם, משהו רגיל כזה: “נרים את הראש ונלך למשחק הבא”. אבל תוך שתי דקות כבר היו חמישים תגובות, “תחזור הביתה”, “אנחנו לא רוצים אותך פה”. לא ידעתי שזה ככה, באמת שלא. באירופה זה לא ככה, שם אם אתה מעלה תמונה אחרי הפסד, הכול רגוע, אף אחד לא כועס. התקשרתי למאבוקה והוא אמר לי: “אל תעלה פוסטים אחרי הפסד. אל תצא מהבית אפילו, אל תלך למסעדה, שום דבר. תן להם להירגע כמה ימים”. מאז למדתי, זה לא שאני לא אוהב את התשוקה של האוהדים, להפך, היא מדהימה, אבל לפעמים היא גם יכולה לשבור אותך. אני לא אוהב לראות שליליות או לפגוע במישהו, אז מחקתי את הפוסט”.
מה אתה פחות אוהב בישראל?
“אני לא אוהב את חוסר הסבלנות של האוהדים בישראל. אין להם זמן, הם לא מבינים שלשחקן חדש צריך לתת הזדמנות להתרגל, לחברים החדשים לקבוצה, לסגנון המשחק, לשפה. יש הרבה דברים שאף אחד לא מלמד אותך, אתה פשוט צריך ללמוד לבד. בישראל, כשמגיע שחקן חדש, במיוחד אם זה חלוץ, כולם מצפים שתיתן תוצאות מיד. גם אם אתה משחק דקה אחת, הם רוצים שתכבוש גול. כשהגעתי, הדברים לא הלכו טוב בהתחלה, ואנשים כבר אמרו לי “תחזור הביתה, אנחנו לא רוצים אותך כאן”. ואני חושב לעצמי ‘יואו, תרגעו, רק הגעתי למדינה חדשה’. וזה היה בכלל בתקופת הקורונה – לא היו אימונים רגילים, הכל היה בזום, בלי מגרשים, בלי קצב משחק. ואז כשחזרנו לשחק, הם ציפו שאבקיע שערים, שאעשה קסמים, ואני חשבתי לעצמי, תרגעו, אתם אפילו לא יודעים מה אני מסוגל לעשות”.
“ואז כשהתחלתי להבקיע, אותם אוהדים שרצו שאלך, שלחו לי הודעות: “דוניו, אתה המלך”, “אנחנו אוהבים אותך”. זה פשוט מטורף. אם אין לך חוסן מנטלי חזק, אתה לא יכול לשחק בישראל. אם אתה לא עומד בציפיות של האוהדים, אם אתה לא נותן להם בדיוק מה שהם רוצים תוך חודש, אתה יכול לארוז את הדברים ולחזור הביתה. זה בעצם הדבר היחיד שאני לא אוהב בישראל, שהאנשים חסרי סבלנות. הם רוצים תוצאות מיד, וזה לא הגיוני. הם צריכים קצת להירגע ולהבין ששחקנים צריכים זמן להסתגל, במיוחד במדינה חדשה. אפילו שחקנים בליגות הכי גדולות, במנצ’סטר יונייטד ובקבוצות אחרות, כשהם עוברים מליגה אחת לאחרת, גם להם לוקח זמן להיכנס לקצב. אז הם צריכים להבין שזה אותו דבר גם לשחקנים שמגיעים לישראל”.
נמרוד קוסטיקה הגיב לראיון: “שיהיה לו בהצלחה“.