הוא בלם שכבש שער ראשון בקריירה בליגת האלופות בגיל 37. וזה היה שער שוויון קריטי בחצי הגמר מול ברצלונה, שסלל את דרכה של אינטר להעפלה לגמר בפעם השנייה תוך שלוש עונות. רק הפרט הזה נשמע כמו האגדה, אבל הוא חלק קטן מאוד מסיפורו הבלתי נתפס של פרנצ'סקו אצ'רבי – הגיבור הכי מפתיע והכי לא שגרתי שניתן לדמיין, עבורו היה הניצחון על בארסה סמלי ביותר. כי כל הקשר שלו לכדורגל החל בחגיגה גדולה על חשבון הבלאוגרנה.
החגיגה הייתה של מילאן. האדומים-שחורים של פאביו קאפלו באו על תקן אנדרדוג בגמר ליגת האלופות ב-1994 והביסו את קבוצת החלומות של יוהאן קרויף. צמד של דניאלה מסארו, שער מבריק של דיאן סאביצ'ביץ' וקינוח של מרסל דסאי קבעו 0:4 מכונן ומהדהד. אצ'רבי, שהיה אז ילד בן 6, התאהב בהצגה הזו. אביו רוברטו היה אינטריסטה שרוף, אבל פרנצ'סקו בחר לאהוד את היריבה העירונית המושבעת, והמריבות המשפחתיות החלו.
בחלוף שנה הצטרף למילאן ג'ורג' וואה, ואצ'רבי נשבה בקסמו של הליברי. הוא חלם להיות כמוהו כשיגדל וילבש את החולצה שנראתה לו כה מיוחדת. אלא שאיש לא ראה בו כישרון, הוא לא התקבל לשום אקדמיה, וגם אורח חייו לא התאים כלל לכדורגל מקצועני – אצ'רבי העדיף בילויים במועדונים על אימונים. זו הייתה סיבה נוספת למריבות עם האב. רוברטו דרש ממנו להיות הרבה יותר רציני וממושמע, ובין השניים התפתחו יחסי אהבה-שנאה, כפי שהבלם הגדיר זאת בעצמו לימים.
פרנצ'סקו אצ'רבי (רויטרס)פרנצ'סקו לא סבל את ההטפות של רוברטו, אך בו בזמן השתוקק לקבל ממנו פרגון והערכה. הוא היה גאה לפלס את דרכו בליגה הרביעית בגיל 20, גם אם התברר שהוא בלם ולא סקורר כפי שרצה להיות. הוא התלהב עוד יותר כאשר הצליח לקבל הזדמנות ברג'ינה מהליגה השנייה בגיל 22. משם הדרך הייתה סלולה גם להחתמה בגנואה, ופרנצ'סקו יצא מגדרו. הוא הגיע לאבא, הראה לו את החוזה וצרח מאושר. הוא רצה שאבא יבין שגישתו הייתה נכונה, ושהוא בכל זאת שווה משהו.
שנה לאחר מכן, בקיץ 2013, בתום מספר משחקים מוצלחים בקייבו, הגשים אצ'רבי את החלום הגדול ביותר – הוא חתם במילאן. זה היה בלתי נתפס עבור בחור שלא קיבל הדרכה טקטית בנעוריו והיה חסר ניסיון, אבל הנהלת מועדונו האהוב האמינה בו. צפו לו עתיד כה מזהיר בסן סירו שהוא קיבל את החולצה מספר 13 המזוהה עם אלסנדרו נסטה. אולי זה אף היה מצליח, אלמלא הלך אביו לעולמו עוד לפני החתימה המרגשת. רוברטו סבל מבעיות לב, וההתקף השביעי הרג אותו. ואמנם פרנצ'סקו חייך כאשר הוצג כרכש הנוצץ של הרוסונרי, אבל בפנים הוא היה שבור לחלוטין. ללא אבא, הוא איבד את המוטיבציה ואת טעם החיים.
הפרידה מאביו הייתה קשה. אצ'רבי (רויטרס)אז אצ'רבי שקע בדיכאון והתמכר לאלכוהול. הוא לא תיפקד כלל, ובמילאן לא ידעו כיצד ניתן לעזור לו. ייתכן שהם גם לא הבינו את הסיבות. כך או כך, דרכו בקבוצה הסתיימה מהר מאוד, בתום 10 משחקים בלבד. מיותר לציין כי הפיאסקו לא תרם כלל למצבו הנפשי של הבלם. זה היה עלול להתפתח לכיוון רע מאוד, אבל אז הגיעה תפנית רעה עוד יותר ששינתה את הכל לטובה. כי העלילה הזו באמת יוצאת דופן.
בבדיקות הרפואיות במסגרת חתימה בססואולו בקיץ 2013, התגלה גידול סרטני באשכיו של אצ'רבי. הוא עבר ניתוח וחזר לשחק, אבל הסרטן חזר, והשחקן נאלץ לבצע קורס כימותרפיה שהתיש את גופו. שם, כאשר הרגיש בסכנת מוות, הבין לפתע אצ'רבי את מהות החיים. "היה לי חלום מוזר, כאילו אבא שלי ואלוהים היו דמות אחת, והם דחפו אותי להשתפר. בכיתי והבנתי שזה הזמן לשינוי. שוב היה לי על מה להילחם". הדיכאון נעלם, הטיפה המרה כבר לא משכה אותו. הוא הפך למקצוען למופת, ובדיעבד טען כי הסרטן הציל אותו. ללא המחלה, הוא היה שוקע בתהום ונעלם. בזכותה, נולד אצ'רבי החדש.
הוא הפך לאחד הבלמים הטובים בליגה האיטלקית וזומן כבר בשלהי 2014 לבכורה בנבחרת. ובכל זאת, לו מישהו היה מספר לו אז שהוא יהפוך לכוכב אינטר, הוא לא היה מאמין. למעשה, הוא לא מיהר לעבור לקבוצה גדולה בכל מקרה. הזיכרונות מהתקופה במילאן לא היו מעודדים במיוחד, ואצ'רבי העריך את השקט הנפשי שלו. הוא אפילו סירב להצעה של קלאודיו ראניירי להצטרף ב-2016 ללסטר שזכתה זה עתה באליפות הכי סנסציונית בהיסטוריה. את הצעד למעלה הוא הסכים לעשות רק ב-2018 כאשר סימונה אינזאגי ביקש ממנו לחתום בלאציו.
פרנצ'סקו אצ'רבי (רויטרס)כי אינזאגי היה שם חשוב עבור אצ'רבי. אמנם הוא העריץ את פיפו כחלוץ מילאן, ולא את אחיו הצעיר, אבל זה לא ממש משנה. הוא מצא שפה משותפת עם הבוס החדש באופן מיידי, הפך לבאנקר האולטימטיבי בעורף של הנשרים באולימפיקו. בזכותו הוא השתדרג גם לחבר קבוע בסגל איטליה, נסע אליפות אירופה ב-2021 וחזר עם מדליית הזהב על הצוואר. אינזאגי בדיוק עזב אז לאינטר, ובחלוף שנה קרא לאצ'רבי לחבור אליו. לא מסרבים לצ'אנס כזה בגיל 34, מה גם שהיחסים של הבלם עם הקהל של לאציו בדיוק עלו על שרטון. וכך, יותר מעשור אחרי החתימה במילאן, הפך לפתע אצ'רבי לעוגן של אינטר.
זה היה מוזר, אבל הוא ראה בכך גם מחווה לאביו המנוח. באיחור רב, הפך גם הבן לאינטריסטה. זה תרם רבות לשקט הנפשי, ואפשר לו לא לחוש רגשי אשם כלפי רוברטו על כל המריבות הקולניות שהיו להם פעם. הוא חושב על אבא בכל פעם שהוא לובש את החולצה השחורה-כחולה, וחוגג את השערים עם מבט לשמיים. הם מוקדשים לרוברטו.
אין הרבה שערים כאלה, כמובן. זו מעולם לא הייתה המומחיות שלו, עם כל הכבוד להערצה לג'ורג' וואה. ואולם, כאשר מוצא אצ'רבי את הרשת, מדובר לרוב במשחקים חשובים. בעונה שעברה, למשל, הוא העלה את אינטר ליתרון בדרבי מול מילאן, וזה התברר כחיוני בניצחון 1:2 אשר הבטיח סופית סקודטו עבור נראזורי. מבחינת אצ'רבי, הייתה זו אליפות ראשונה בחייו בגיל 36, וזה לא דבר של מה בכך.
חגג אליפות ראשונה בגיל מאוחר. אצ'רבי (רויטרס)וזו לא הפעם הראשונה בה יצא הבלם עם ידו על העליונה מול הקבוצה אותה כה אהד בזמנו. בחצי גמר ליגת האלופות לפני שנתיים, גברה אינטר על מילאן בחצי הגמר, ואצ'רבי עזר לה לשמור על רשת נקיה בשני המפגשים. כך הוא התכבד להופיע בגמר, וקבוצתו הייתה עדיפה על מנצ'סטר סיטי במשך דקות ארוכות. לרוע המזל, זה לא הספיק בהפסד 1:0, והאכזבה הייתה עצומה. לא היה קל לדמיין את החבורה הזו חוזרת למעמד הזה שוב, קל וחומר כשמדובר באצ'רבי בגילו המתקדם. אלא שהוא עשה את זה, ועוד עם שער כבר כביר לרשתה של ברצלונה בעיתוי מדהים ומרגש.
הכל היה אבוד לכאורה כאשר בארסה השלימה מהפך בסן סירו בדקה ה-87, אבל אצ'רבי דהר לרחבה כמו חלוץ מדופלם, הגיע בתזמון הנכון למסירת הרוחב של דנזל דומפריס, ושלח את הקרב להארכה. אינטר ניצחה בה 3:4, ועכשיו יקווה הבלם להניף את הגביע כדי להקדיש אותו סוף כל סוף לאביו. הזדמנות שלישית כנראה בכל את לא תהיה לו. זה הצ'אנס האחרון.
לשם כך, הוא מגיע למינכן – העיר בה ניצחה מארסיי את מילאן אהובתו 0:1 בגמר ליגת האלופות ב-1993. זו הייתה הזכייה היחידה עד כה של קבוצה מהליגה הצרפתית במפעל, וכעת שואפת פאריס סן ז'רמן להיות השנייה, שוב על חשבון היריבה ממילאנו. אצ'רבי לא ממש זוכר את השער של באזיל בולי לפני 32 שנה – הוא היה אז רק בן 5. אבל הוא יודע שבולי היה בלם, וגם הרגיש זה עתה עד כמה כיף לכבוש שערים מופלאים על הבמה הגדולה. אז אל תהמרו נגדו בשבת. הוא הגיע מהמעמקים, התגבר על דיכאון, ניצח את הסרטן, וכל רגע של תהילה מגיע לו בזכות.