קוראסאו, ירדן, כף ורדה והאיטי נוסעות למונדיאל, ואיטליה לא. זה נשמע כמו מתיחה, ולפחות לפי שעון ישראל דו קרב הפנדלים של האיטלקים בבוסניה הסתיים ב-1 באפריל, אבל זו המציאות. ויש גם עובדות נוספות שנשמעות כמו חומר טוב ל-1 באפריל. איטליה לא העפילה לגביע העולם בפעם השלישית ברציפות, כלומר משחקה האחרון בטורניר היה כאשר לואיס סוארס נשך את ג'ורג'ו קייליני.
בשני הטורנירים הקודמים היא הודחה בשלב הבתים, והמשחק האחרון של הכחולים בשלב הנוקאאוט היה הגמר ב-2006 בו נגח זינדין זידאן במרקו מטראצי. פאביו קנבארו, שהניף אז את הגביע כקפטן, דווקא יהיה במונדיאל הקרוב כמאמן אוזבקיסטן. אם אין לכם סימפתיה כלפי הנבחרת מארץ המגף, זה באמת מצחיק.
הפעם זה מוצדק
והעניין הוא כי הבדיחה האמיתית הייתה היכולת של איטליה על כר הדשא (אם אפשר לקרוא למשטח הזה דשא) בזניצה. הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, ההדחה הייתה מוצדקת לחלוטין, גם אם הפיאסקו הושלם רק בבעיטות מהנקודה הלבנה. הפעם הייתה זו אחת ההופעות המבישות ביותר בתולדות הכחולים. היא הייתה גרועה אפילו בהשוואה להפסד האומלל לשווייץ בשמינית גמר יורו 2024 בו נראו רוב השחקנים נטולי מוטיבציה. בעיית מחויבות דווקא לא הייתה, אבל הגישה הייתה מזעזעת באופן קיצוני.
אדין דז'קו (IMAGO)במוקדמות של מונדיאל 2018 הוגרלו האיטלקים בבית עם ספרד במוקדמות, סיימו במקום השני, הלכו לפלייאוף והפסידו בו לשבדיה. הם אמנם לא מצאו את הרשת ב-180 הדקות מול הסקנדינבים, אבל הגיעו למצבים רבים שהוחמצו, ואפשר היה לטעון כי המזל לא האיר להם פנים. הם לא הצליחו לפצח את הבונקר. במוקדמות מונדיאל 2022, העסק היה פחות טוב, אך עדיין אפשר היה להתלונן על פורטונה. ז'ורז'יניו החמיץ פנדלים בשני המפגשים מול שווייץ שהסתיימו בתיקו, ואיטליה הייתה עולה לו היה מדייק לאחד מהם לפחות. ואז, בחצי גמר פלייאוף מול צפון מקדוניה, יצרו הכחולים אינספור מצבים, החטיאו את הכל וספגו במתפרצת בדקה ה-90 בגלל טעות של ג'אנלואיג'י דונארומה בין הקורות. אפשר היה לקרוא להם לוזרים, אבל הם שוב נעצרו מול בונקר.
כעת, במוקדמות 2026, כבר אי אפשר לדבר על חוסר מזל. רחוק מאוד מכך. לשם התחלה, איטליה הוגרלה לבית סביר ביותר במוקדמות, והובסה פעמיים ללא תנאי בידי נורבגיה שהייתה הלוזרית האולטימטיבית עד לקמפיין הנוכחי. הכחולים התקשו אפילו מול ישראל, ולא הציגו יכולת משכנעת באף הזדמנות. והבונקר? דווקא איטליה נסוגה והסתגרה בהגנה ונתנה לבוסניה לנהל את העניינים כמעט ללא הפרעה. לו הייתה המארחת מודחת בפנדלים, היא הייתה יכולה להתלונן על חוסר צדק משווע. ההפסד האיטלקי היה הכי מוצדק שיש, הרבה יותר מוצדק משני הקמפיינים הקודמים.
הסרטון שחזר להכות באיטליה
באופן אבסורדי, זה בכלל התחיל בזלזול. אחרי שגברו על צפון אירלנד ביום חמישי, צפו שחקני איטליה בצוותא בדו קרב הפנדלים בין וויילס ולבוסניה, והמצלמות תפסו שמחה בלתי מרוסנת לנוכח התוצאה. הם ניסו להסביר בדיעבד שחששו מהנסיעה לקרדיף, אבל זה ממש לא עזר. בדיוק להפך. מה הייתה הסיבה לפחד מהוולשים? ולמה נתפסה בוסניה כיריבה נוחה יותר? אין לזה הסבר הגיוני, אבל הגישה היוותה שילוב ביזארי של תבוסתנות והתנשאות. המוטיבציה של הבוסנים הייתה, כמובן, גבוהה מאוד גם כך, אבל החגיגות התמוהות של האיטלקים הגבירו אותה עוד יותר, אם זה היה אפשרי.
וכאן מגיע הפרדוקס, כי איטליה ממש לא נראתה כמו נבחרת שמאמינה בעצמה. על הנייר היא הייתה פייבוריטית, אבל על המגרש היא הייתה האנדרדוג המוחלט. בוסניה שיחקה עם ביטחון עצמי גבוה מאוד מהשנייה הראשונה, בעוד האורחים התרכזו בעיקר בהגנה. נדמה היה כי המטרה של איטליה הייתה לגנוב שער מקרי, והיא אכן גנבה שער מקרי כאשר מסירה גרועה של השוער הבוסני ניקולה ואסיל הגיעה לרגליו של ניקולו בארלה. קשר אינטר בישל למויזה קן ששלח את הכדור לחיבורים, אך זה רק גרם לאיטליה להיות עוד פחות יצירתית. במקום לנסות להכות בברזל כשהוא חם, היא הפגינה מנטליות שמתאימה לסן מרינו ביום חלש.
שחקני נבחרת איטליה מושפלים (רויטרס)זה היה עוד לפני ההרחקה של אלסנדרו באסטוני. נכון לרגע בו ראה בלם אינטר ראה את הכרטיס האדום בדקה ה-41, עמד מאזן האיומים על השער על 2:11 לטובת בוסניה. בשלב זה, מאמן איטליה רציני היה מנסה לתקן את המעוות ולהעביר מסר של עסקים כרגיל, אבל ג'נארו גאטוזו עשה את ההפך. מבלי לחכות לשריקה להפסקה, הוא שלח למגרש בלם נוסף במקום חלוץ. בהתחשב בעובדה כי האיטלקים פתחו במערך עם שלושה בלמים, היה זה צעד פחדני במיוחד. לא הייתה כל סיבה לא לעבור לרביעייה אחורית ללא באסטוני ולהנחות את החלוצים לסייע יותר במשימות ההגנתיות, אך במקביל לנסות להחזיק בכדור וליצור מצבי הבקעה. גאוטוזו וחניכיו ויתרו על כך, והשליטה הבוסנית הייתה אבסולוטית. אלמלא יכולת מעולה של דונארומה, זה היה נגמר בתבוסה ב-90 דקות.
מתיאו רטגי היה החלוץ עליו ויתר גאטוזו, אבל בדקה ה-71 הוא הוריד לספסל גם את קן שעשה את המקסימום כשחקן התקפה בודד, ואפילו ברח פעם אחת במתפרצת. זה היה חילוף ביזארי, ואילו מאמן בוסניה סרגיי ברברז לחץ על הדוושה וביצע חילופים מועילים. במחצית הוא הכניס את נער הפלא קרים אלייבגוביץ', שבישל את שער השוויון מול וויילס ותרם המון גם הפעם. באמצע המחצית השנייה הוא הוסיף חלוץ שלישי בדמותו של האריס טבאקוביץ' שהצטרף לאדין דז'קו וארמדין דמירוביץ', והלחץ נשא פרי. תוך דקות ספורות המשיך טבאקוביץ' את הריבאונד אחרי שדונארומה עצר את דז'קו, והשאלה הפשוטה שנותרה הייתה אם בוסניה תצליח להכריע את ההתמודדות לפני הפנדלים.
בוסניה ראויה
באשר לבוסניה, היא הרוויחה את ההעפלה ביושר. גביע העולם מאבד מאוד מערכו בעקבות ההרחבה ל-48 נבחרות, ובאופן כללי העניין בו יורד, אבל מבחינת הבוסנים העליה חשובה מאוד. יהיה זה טורניר גדול שני בלבד בתולדותיה, אחרי גביע העולם ב-2014 בו היא נשרה בשלב הבתים בגלל טעות שיפוט וחוסר מזל קיצוני בהפסד לניגריה. כעת מקבל אדין דז'קו צ'אנס נוסף בגיל 40, ואפשר רק לשמוח עבורו. לצידו יש צוות של שחקנים שבהחלט ראויים להצלחה.
אדין דז'קו (IMAGO)דמירוביץ' קורע כבר מזמן רשתות בבונדסליגה. אלייבגוביץ' בן ה-18, שיוחזר בקיץ מזלצבורג ללברקוזן, הוא קשר עם פוטנציאל גבוה מאוד. אמאר ממיץ', שבילה את כל הקריירה בליגה הצ'כית ומשחק כיום בפלזן, מתגלה כשחקן נחוש ויצירתי, והפגין נגד איטליה את משחק חייו כולל סחיטת ההרחקה של באסטוני. ההגנה מסודרת למדי, והמאמן ברברז הצליח ליצור שילוב הגיוני של ארגון ושאפתנות.
זה לא דור הזהב כמו לפני 12 שנה, אבל בוסניה עשויה ללכת רחוק יותר במונדיאל הקרוב. היא הוגרלה לבית נוח יחסית עם קנדה, שווייץ וקטאר, ותהיה זו הפתעה אם לא תמשיך לשלבי הנוקאאוט. איטליה הייתה מועמדת לסיים בפסגת הבית הזה, אבל היא לא תהיה שם, והיא יכולה הפעם להאשים אך ורק את עצמה.