שער הניצחון של טוטנהאם על מנצ'סטר יונייטד בגמר הליגה האירופית נרשם לזכותו של ברנאן ג'ונסון, אבל זה כנראה לא מדויק. החלוץ טען אמנם בראיון אחרי שריקת הסיום שהוא נגע בכדור, אולם מהצילומים עולה תמונה אחרת. אם הולכים עם האמת, היה זה שער עצמי של לוק שואו, וזה אומר שהבעיטה היחידה של התרנגולים למסגרת שמופיעה בסטטיסטיקה בעצם כלל לא היתה. טוטנהאם קטעה את הבצורת וזכתה בתואר הראשון שלה מאז 2008 ללא איומים לשער כלל וכלל. אפס עגול.
יתר הנתונים מביכים אפילו יותר. טוטנהאם השלימה 66 אחוזים בלבד ממסירותיה – שיעור חריג ביותר עבור קבוצה מהליגה הבכירה. למעשה, היא בקושי ניסתה להעביר כדורים עם 126 מסירות מדויקות במהלך כל המשחק, וזה הגיוני אם לוקחים בחשבון כי אחוזי החזקת הכדור שלה עמדו על 35. וגם זה נעשה הרחק מהאיזור המסוכן. לתרנגולים היו 5 מסירות בלבד לתוך הרחבה, וחמור מכך – 12 מסירות בכלל בשליש האחרון של המגרש. ואם לא מתקרבים לרחבה, אפשר היה אולי לפחות לאיים בבעיטות ממרחק? ובכן, לא היו בעיטות כאלה. גם כאן, אפס עגול.
בשורה התחתונה, הטקטיקה התבססה על בונקר עם כדורים ארוכים שהלכו לאיבוד. וזה שונה ב-180 מעלות מהבשורה שאנג' פוסטקוגלו הביא כאשר מונה למאמן לפני שנתיים. טוטנהאם בתקופתו הייתה אמורה להיות קבוצה אטרקטיבית עם לחץ גבוה ודגש מובהק על התקפה. והיא הייתה כזו. הרי גם עכשיו, כאשר היא מדורגת באופן הזוי במקום ה-17 בפרמייר ליג, עדיין יש לה 63 שערי זכות והפרש שערים חיובי. דיברנו על כך לקראת הגמר. הבעיה המרכזית הייתה נעוצה בהגנה מחוררת, שסבלה ממכת פציעות. אותה פוסטקוגלו לא הצליח לסדר, אך סירב להתאים את הגישה למציאות.
שחקני טוטנהאם מניפים את הגביע (רויטרס)והנה לכם – בגמר עצמו, כאשר הכרטיס לליגת האלופות היה מונח על הכף, הלך פוסטקוגלו נגד כל עקרונותיו, ואיכשהו הצליח לגנוב את הפרס. "אני תמיד זוכה בתואר בעונה השנייה. בעונה הראשונה מלמדים את העקרונות ומניחים את היסודות, ובשנייה קוצרים את הפירות. זה מה שתמיד קורה אצלי", הוא הבטיח בקיץ האחרון. עובדתית האוסטרלי צודק לגמרי. הוא לקח תארים בעונתו השנייה עם סאות' מלבורן, בריסביין רואר, נבחרת אוסטרליה, יוהוקאמה מרינוס, וכמובן סלטיק. אז עכשיו הוא עמד בהבטחתו, אבל ממש לא באופן בו התכוון. כי לפי מה שקרה ב-2024/25, העקרונות לא ממש נלמדו, היסודות קרסו, וברגע האמת הכל בוצע בדיוק הפוך. לא בשביל זה פוסטקוגלו הגיע, אבל כאשר התואר היקר הוא לא חושב על כך בטווח הזמן המיידי.
לפחות ניתן היה לראות אתמול שהעורף של טוטנהאם מסוגל לתפקד באופן סביר כאשר שני הבלמים הדומיננטיים בריאים וכשירים. אלוף העולם כריסטיאן רומרו היה המנהיג – הוא הרי כבר יודע איך מנצחים בגמרים עם נבחרת ארגנטינה. מיקי ואן דר ון ההולנדי הוא שחקן מחוייב, נחוש ואינטליגנטי. הוא גם מהיר מאוד, וגמיש מאוד – כפי שתעיד ההרחקה מהקו שביצע כאשר הכדור של ראסמוס הוילונד היה בדרכו פנימה. סביבם באמת ניתן לבנות את היסודות לעתיד טוב, בתנאי ששניהם יישארו במועדון.
ברונו פרננדס ממהר (רויטרס)באשר לחוד, ברור כי פציעותיהם של ג'יימס מדיסון, דיאן קולוסבסקי ולוקאס ברגוואל הותירו את פוסטקוגלו ללא חלק נכבד מהיצירתיות. סון האונג-מין, שהחלים זה עתה מפציעה בעצמו, שולב רק כמחליף. ובכל זאת, העובדה כי מתיס טל, שהושאל לבאיירן מינכן במטרה לקבל הזדמנויות במעמדים כאלה בדיוק, נשאר על הספסל במשך כל 90 הדקות גורסת מה היה סדר העדיפויות של התרנגולים. הם הימרו על סטייל אנטי-פוסטקוגלו. יש יסוד להניח שמול קבוצה אחרת זה לא היה עובד.
נגד מנצ'סטר יונייטד זה עבד. כי עם כל הכבוד לעונה המחפירה של טוטנהאם, ההתרסקות של השדים האדומים מחפירה אפילו יותר. וזה רק סמלי כי הם הפסידו בכל 4 המפגשים מול טוטנהאם – גם פעמיים בליגה, גם בגביע הליגה, ולקינוח גם אתמול. על התבוסה 3:0 בספטמבר חתום אריק טן האח, וזה היה הערב בו מעמדו התערער מאוד, לקראת פיטוריו בחלוף חודש. העניין הוא כי עם ההולנדי השיגה הקבוצה 3 ניצחונות ליגה ב-9 מחזורים. עוד ניצחון התווסף עם המאמן הזמני רוד ואן ניסטלרוי. רובן אמורים, שהגיע בעיקר כדי לשווק את המערך 3-4-3 בכל מחיר, השיג 6 ניצחונות ליגה ב-26 משחקים, בדרך להתדרדרות למקום ה-16. זה לא סתם פיאסקו. זה שפל היסטורי, וההפסד אתמול הדגיש עד כמה השלם של מנצ'סטר יונייטד קטן יותר מסך חלקיו.
אנג' פוסטקוגלו מרוצה (רויטרס)כן, הסטטיסטיקה של השדים האדומים הייתה טובה יותר מזו של טוטנהאם. אי אפשר היה אחרת. הם השלימו 86 אחוזים ממסירותיהם, ורשמו 15 איומים על השער, מתוכם 4 למסגרות. העניין הוא כי על אף השליטה המוחלטת במרכז המגרש שהופקר לטובתם, לא היה להם מושג אמיתי מה לעשות עם הכדור. לרוב זה הסתכם בשליחת כדורים לאגפים, וניסיונות להעביר כדורי רוחב סתמיים למדי. 30 כדורי רוחב היו לחניכיו של אמורים, רק 6 מהם מצאו את הכתובת. בגדול, הייתה נגיחה מסוכנת מאוד של ברונו פרננדש שהלכה החוצה. הייתה גם הנגיחה ההיא של הוילון שנבעה מיציאה איומה של גוליילמו ויקאריו. וזהו.
פרננדש תופקד בעמדה נסוגה מדי יחסית למשחק בו נדרשת יצירתיות קרוב לשער. אמאד דיאלו הוא השחקן המסוכן ביותר של הקבוצה, וגם המתאים ביותר למערך של המאמן, אבל משום מה הוא לא קיבל אתמל אספקת כדורים ראויה. אלחנדרו גרנאצ'ו סופסל לטובת מייסון מאונט שסיפק הופעה פאתטית, ונזרק למערכה מאוחר מדי. באופן כללי, אמורים לא הגיב בזמן למתרחש, ודי להזכיר שקובי מיינו נכנס למגרש בדקה ה-90. למה? מה הייתה המחשבה מאחורי המהלך הזה?
אכזבה גדולה במנצ׳סטר יונייטד (רויטרס)לעתים נדמה היה, כמו ברוב המשחקים של מנצ'סטר יונייטד העונה, שאין תוכנית כלל. יש כאוס לא מאורגן, וכאשר כלום לא הולך שולחים את הארי מגווייר לשחק כחלוץ. כאוס ומגווייר הניבו את את סיומת הכי מגניבה שניתן לדמיין ב-4:5 המטורלל על ליון ברבע גמר. אחרי ההישג ההוא, היו שסברו כי הזכייה בליגה האירופית רשומה בכוכבים. מול לוזרית מסורתית בדומתה של טוטנהאם, זו היתה התוצאה המתבקשת, ואז אפשר היה לבנות בשקט תעשייתי את העונה המלאה הראשונה של אמורים, עם הכסף של ליגת האלופות באופק. אלא שהתברר כי אפילו טוטנהאם מנצחת את מנצ'סטר יונייטד העונה בכל מצב ובכל תנאי. גם בגמר. גם כשהיא משחקת רע. המשמעויות מבחינת אמורים לא מעודדות בלשון המעטה.
"אם ההנהלה והאוהדים יחשבו שאני לא מתאים, אלך מיד ולא אדבר על פיצויים. אבל לא אתפטר בעצמי. אני מאמין מאוד בעבודתי, וכפי שראיתם אני לא מתכוון לשנות דבר בדרכי", אמר הפורטוגלי אחרי ההפסד. וזו באמת דילמה לא פשוטה. מצד אחד, מגוחך להדיח מאמן שעשה עבודה מזהירה בספורטינג ונחשב בצדק לכוכב עולה בסדר גודל משמעותי מאוד, מבלי להעניק לו אפילו הזדמנות להתחיל לבנות את הסגל כראות עיניו ולהדריך מחנה אימונים אחד בטרום עונה. מצד שני, ניתן היה לקוות לסימנים חיוביים כלשהם מאז נובמבר. כמעט ואין כאלה, ובשלב זה קשה מאוד לראות מה אמורים מביא לקבוצה פרט לעקשנות ולדוגמטיות. זה לא אומר שהוא לא יפרח מחדש במקום אחר, אבל האם הוא מסוגל לזהור באולד טראפורד? כרגע יש ספקות גדולים מאוד בנושא, וההחלטה לא תהיה טריוויאלית.
עבור אוהדי טוטנהאם, זה היה ערב מרגש ומכונן, למרות היכולת. הם לא רגילים לזכות בתארים, וכיף לעשות זאת במקביל להארי קיין שלקח סוף כל סוף אליפות עם באיירן מינכן. דמעות האושר של סון, שליקט תואר ראשון בחייו בגיל כמעט 33, שוות המון. עבור אוהדי מנצ'סטר יונייטד, זה היה עוד ערב עגום במיוחד. ועבור האוהדים הנייטרלים, זה היה פשוט משחק כדורגל חלש ומתסכל, שלא בדיוק מתאים למעמד. הוא הדגיש שהמקומות, בהם נמצאות כיום הקבוצות בפרמייר ליג, משקפות באופן הזוי למדי את המציאות. סביר להניח שגמר קונפרנס ליג בין צ'לסי לבטיס יהיה מעניין יותר לצפייה. האם אנטוני, שעזב את אולד טראפורד בהשאלה לאנדלוסיה בינואר ונהנה מכל רגע מאז, יזכה בתואר אחרי הכישלון של הקבוצה לה לא תרם כלום? זה יכול להיות תסריט אירוני ביותר.
רובן אמורים (רויטרס)