מבצע "שאגת הארי", שהפך מאז למלחמה כוללת, משפיע על כלל הספורט הישראלי ובין ענפים הכדורגל והכדורסל שנמצאים בכותרות לגבי חזרה, גם הספורטאים האולימפיים מנסים להתנהל בצל ההגבלות.
עד הפודיום: מכון וינגייט בימי המלחמהכשההכנות לאולימפיאדת לוס אנג'לס 2028 נמצאות בשיאן, במכון וינגייט, הבית של הספורט ההישגי, פועלים בכל כוחם על מנת לייצר את המעטפת הטובה ביותר. במציאות לא פשוטה, עם לא מעט אזעקות שלא פוסחות כמובן על הספורטאים השונים, תמונת המראה שהתגלתה מספרת כי למרות הקושי, הספורטאים מנסים לשמור ככל הניתן על שגרת אימונים מיטבית.
ארטיום דולגופיאט, אלוף אולימפי למי ששכח וסגן אלוף באולימפיאדה נוספת, לא יצא לאליפות העולם האחרונה, כאשר הבוקר, האימון אליו התלווינו כלל שתי עצירות בשל אזעקות: "זה לא קל, אבל מצד שני זה עדיף מלשבת בבית ולחכות. שגרת האימונים נפגעה, אבל מצד שני אנחנו מנסים להוציא את המקסימום מהמצב", הוא מספר.
ארטיום דולגופיאט (חגי מיכאלי)"לא יצאתי לאליפות העולם, כמובן שזה משפיע על ההכנה שעשיתי. הרגשתי מוכן לפני התחרות ובגלל הדברים הלא כיפיים הללו, זה היה מבאס לא לצאת לאליפות. אני מקבל מענה של 100% לאימונים וזה כיף מאוד שעושים הכול בשביל שהספורטאים יוכלו לחזור לשגרה, להשקיע באימונים ולא לשבת בבית", הוא מוסיף.
"יש אקסטרה מוטיבציה להצליח יותר, אבל מצד שני זה קשה כי אנחנו לא יודעים אם נצא לתחרויות או שלא. כבר פספסנו שתי תחרויות ואני מקווה שלתחרות הקרובה כן נצא. יש ספורטאים ששלחו לי הודעות ויש שפחות. יש כאלה שהפתיעו אותי שרשמו ואלו שכן עקבו, זה חימם לי את הלב. זה כיף שמסתכלים על כך שלא באת ולא באמת שמחים מזה", הוא מספר על ההודעות שקיבל מהקולגות למקצוע.
מי שכן המריאה לתחרות האחרונה, היא הג'ודאית רז הרשקו, שזכתה לאחרונה במדליית זהב בתחרות בטביליסי: "חזרתי רק לפני כמה ימים, כך שאת רוב המלחמה עשיתי מחוץ לישראל. המלחמה פרצה שהייתי כבר בטשקנט, יום לפני התחרות ואז הודיעו לי שאני לא הולכת להתחרות ושצריכים למצוא לי טיסה כדי לחזור לאירופה".
רז הרשקו (איגוד הג'ודו)"משם היה מסע ארוך של תחרויות ואימונים. אני יודעת שיש בי המון גאווה וכבוד לייצג את המדינה עם הדגל על החזה. אני הולכת עם זה בכל מדינה, בכל עיר ובכל במה אפשרית. אם נשווה את זה למתקפה הקודמת: בה כן נכחתי בארץ ולא יכולתי להתחרות. אז אני כן מרגישה איך זה ולמרות התסכול והבאסה של פספוס תחרויות או טיסות, יש דברים שהם מעליי והם זכות הקיום שלנו. אם צריך להוריד רגל מתחרות כדי שאנחנו נמשיך לחיות פה כמו שצריך, במקום שלנו, במדינה שלנו ובעם שלנו, זה מה שיהיה".
"אני מרגישה שהאימונים שלנו מתנהלים ב-100%", היא מודה. "מכון וינגייט פתח את שעריו: את אולם הג'ודו ואת חדר הכושר ויש שם את כל המכשירים והתכשירים שאפשר להתאמן איתם ולעשות את הכי טוב שאפשר כדי להתכונן לאליפות אירופה שתתקיים עוד מעט בטביליסי. יש מרחבים מוגנים וברגע שיש התראה אנחנו מיד הולכים אליהם ישר וכשנגמר האירוע חוזרים להתאמן. אז נכון, זה לא הכי אידאלי לעצור אימון באמצע בשל התראה אבל לוקחים את מה שיש והופכים אותו להכי טוב שאפשר".
“המצב נותן מוטיבציה ומחשל”
ויש גם הקבלה למזרון: "המציאות ההזויה? אלו החיים שלנו במדינה שלנו. מאז שעם ישראל זוכר אותנו, דורות אחורה, תמיד מנסים להפיל אותנו ושלא נתקיים. אנחנו נלחמים הכי חזק, עומדים על הרגליים האחוריות והקדמיות ונלחמים בכל הכוח כדי שנמשיך להתקיים. עם כל מה שיש, עם ישראל חי וזה חלק ממי שאנחנו ומהזהות שלנו. מהעבר, מהווה ומהעתיד שלנו".
שניים, שהמלחמה הצליחה לעצור את ההתקדמות הגדולה שלהם, הם הצמד מיכאלה משה ורועי דרור, שממש לפני פרוץ המלחמה, זכו במדליית זהב בתחרות המיקס בקשתות. אז לסבב שמתקיים בימים אלו בווגאס הם לא המריאו, אך בתחזית הדי אופטימית, הם אמורים להמריא בשבוע הבא לאליפות במקסיקו. בינתיים, בווינגייט ביצעו התאמה והעבירו את מתחם האימונים של הקשתות לאזור בעל מרחב מוגן.
מיכאלה משה ורועי דרור (חגי מיכאלי)"אי ההמראה לווגאס עצרה קצת את הרצף והקשתה", מספר דרור. "אנחנו אמורים לטוס לגביע העולם ביום ראשון ויש אי ודאות אם ניסע או שלא אבל כרגע אנחנו מתכוננים כאילו ניסע ונקווה שלא נופתע לרעה".
"שינו לנו את מקום האימונים בגלל המלחמה והאזעקות. זה שונה ומוזר באמת, לפעמים באמצע האימון או בתחרות פנימית שאנחנו עושים אנחנו צריכים לרוץ למקלט. אבל אנחנו עובדים עם מה שיש מיום ליום", מספרת משה.
"המצב הזה נותן לנו יותר מוטיבציה, מחשל אותנו וגורם לנו לרצות לעלות על הפודיום ולהשמיע את "התקווה בכל התחרויות אליהן אנחנו נוסעים", הם מספרים. "אנחנו מתאמנים פה בקפסולות כי אין מקום לכולם במקלט. לא משנה כמה אזעקות יש בלילה: אנחנו באים ב-8 ומתאמנים עד 11 ושוב פעם מ-2 עד 5. לפעמים האימונים נקטעים. ההכנה היא לא מושלמת כמו שהיינו רוצים, אבל וינגייט עוזרים לנו לשמור על שגרה ודי מהר חזרנו. אנחנו חווים את המלחמה בעיקר באזעקות".
מיכאלה משה ורועי דרור (חגי מיכאלי)ויש גם את הדור הצעיר, חניכי וחניכות האקדמיה הצעירה, אלו שביום מתגוררים ומתגוררות בווינגייט, כאשר גם בנושא הזה, פעלו במכון ולמרות הימים הראשונים המתוחים והמפתיעים, הצליחו לשמור על המגורים. חלק מהמורכבות בספורט ההישגי, נוגעת גם להקפדה על התזונה.
לשם כך, הונגש חדר האוכל גם לפי ענפים וגם האכילה בו, נעשית בהגבלה של 50 אנשים ובקפסולות. מאי ירמיהו, הג'ודאית בת ה-17, חניכת האקדמיה, מספרת על הרוטינה היומית: "השגרה בזמן המלחמה היא קשוחה, אבל כשיש התראות, יש לנו מספיק זמן להגיע למרחב מוגן והשגרה ממשיכה להתנהל אחרי האזעקה. יש זמן להתאמן, לאכול ולטיפולים".
"האקדמיה עושה מאמץ רציני בשבילנו, לפתוח לנו את השערים גם בזמן מלחמה והיא דואגת שיהיו לנו את כל המשאבים שאנחנו צריכים כדי להתאמן, להשתפר ולהגיע ליעדים שלנו. משתדלים שנתאמן ב-100% כמו בזמן רגיל. זה לא תמיד מצליח, אבל בטח שלפחות 80-90% מזמן רגיל. מבחינה רגשית, קשה מאוד בזמן המלחמה כי בסוף זו המדינה שלנו והלב שלנו אבל גם בשגרה מצומצמת עם פחות ספורטאים, אנחנו מצליחים לקיים אימונים ולהוציא מהם את הכי טוב.
מאי ירמיהו (חגי מיכאלי)אז כמובן, שלתפקוד השוטף של וינגייט וההצלחה להמשיך את שגרת האימונים בזמנים הלא פשוטים, יש חלק גדול למנכ"ל גיא אטיאס וליו"ר ארי שטיינברג, ששיתפו גם הם על חשיבות הדבר ועל ההתאמות שהיו צריכים לבצע בתקופה האחרונה.
"הקושי הוא יומיומי: אנחנו חיים בעולם של לאט מעט מגבלות בגלל המלחמה וצריך לנווט את כולם בזמן אזעקה לאן הם צריכים להתפנות. לשמור על מתחם רחב של מרחבים מוגנים ובעצם השגרה היא מאוד מאוד מורכבת כי אתה צריך לתעדף ספורטאים שיכולים להיכנס לפי שעות והכול פה בלו"ז של דקות, שניות ומי נכנס ומי יוצא", מספר המנכ"ל אטיאס.
"השגרה מאוד סבוכה ומסובכת אבל זאת ההזדמנות להגיד תודה להנהלת המכון שעושה פה נסים ונפלאות ובסוף השגרה מתקיימת למרות המגבלות וזו הנקודה הכי חשובה בעיניי. יש שגרה במכון וינגייט: שגרה של אימונים והספורט ההישגי ממשיך להתקיים תחת מלחמה. זה דורש מאיתנו להיות יצירתיים ולחשוב מחוץ לקופסה והדבר החשוב יותר הוא להביא לב ונשמה ולהבין את הצורך של הספורטאי/ת", הוא מוסיף.
גיא אטיאס (רדאד ג'בארה)"בסוף אנחנו עבורם, צריכים להבין את הצורך שלהם. רז הרשקו הביאה הישגים, יצחק אושפיז הביא הישגים. ההישגים הללו לא מגיעים סתם ובחלל. הם מגיעים כתוצאה מהרבה עבודה של הספורטאים, המאמנים, של האיגוד ושל גורמים נוספים כמו משרד הספורט ואנשי מכון וינגייט. זאת ההזדמנות להגיד תודה לכל אנשי מכון וינגייט באשר הם על הלב, הנשמה וההתגייסות לתהליך".
היו"ר, ארי שטיינברג, מי שיודע דבר או שניים בניהול משברים בספורט גם בענפים נוספים, מרחיב: "אין חשוב מזה, אבל במקרה הזה של הספורט ההישגי, אני מניח שראיתם את ספורטאי העלית שלנו והם לא יכולים לעצור. טוב שאי אפשר לעצור אותם, כולם נרתמו, כל הועד האולימפי, משרד התרבות הספורט וכל עובדיו. הם נתנו לנו מיגוניות שמאפשרות לעוד ספורטאים להיכנס לכאן בעקבות הנחיות פיקוד העורף. אנחנו רואים שהם לא עוצרים, הם ייעצרו אך ורק על דוכן המדליות".
ארי שטינברג (חגי מיכאלי)על חשיבות קיום השגרה מבחינה בינלאומית: "זה מראה על החוסן של הספורטאים שלנו וזה לא פשוט בספורט אישי להיות בחו"ל בתקופה כזאת וגם להביא הישגים. זה לא רק כדי להראות להם, אלא גם להראות לנו שאנחנו לא עוצרים ואי אפשר לעצור אותנו. זה המקום להודות לכל עובדי מכון וינגייט ולמנכ"ל שעובדים פה 24/7 ולא 24/6. זו מעין עיר שפועלת תחת אש", הוא מוסיף.
ומה לגבי העתיד? "תמיד אני אומר שההחלטה הכי קלה היא שאין לך ברירה. אין לנו ברירה אז אנחנו נישמר, אנחנו נשפר וניתן את הכל כדי שזה ימשיך ויתקיים".